סמי מיכאל על המחצבה של אהוד בן עזר

דצמבר 31, 2014

סמי מיכאל

"הפרולטר היחיד נותרתי, כמובן, אני"

[מתוך "תרבות וספרות", "הארץ", יום שישי, 3 במאי 2002]

באפילוג נוקב שכתב עם הופעת הרומאן שלו "המחצבה" במהדורה חדשה, לאחר 40 שנה (המהדורה הראשונה הופיעה בספרייה לעם, עם עובד, 1963) מסכם אהוד בן עזר את המהפכה הספרותית של שנות השישים ומתמצת את מצבו בימים ההם בסגנונו ההומוריסטי והמריר: "הפרולטר היחיד נותרתי, כמובן, אני."

בזמנו, עסקני עדות פעלו מאחורי הקלעים כדי להוריד מבמת התיאטרון את המחזה שעובד על-פי ספרו. אותם עסקנים קיבלו, ועדיין מקבלים, בחיוך נלהב את יצירתו מנציחת-האפליה של אפרים קישון, "סלאח שבתי", המהווה עד עצם היום הזה כתם שחור ומקומם בתולדות התרבות הישראלית.

אהוד בן עזר התחיל את דרכו הספרותית יחד עם נבחרת הסופרים המככבת בשמי הספרות העברית עד היום, לא מעט בזכות נחת הרוח שהעניקה נבחרת זו לממסד האקדמי הספרותי, שמשל ביד רמה בשדה היצירה. באפילוג כותב בן עזר, "חשבתי שהדרך הטובה ביותר לסופר מתחיל היא לחזור על הרומן שהתפתח בין עגנון לבין פרשנו, פרופ' ברוך קורצווייל. על הסופר לחבר סיפורים סמליים שצפונות בהם חידות, ועל המבקר לפענח ולמצוא מה רצה הסופר לומר. על חלקו של הקורא לא חשבתי כלל." (עמ' 269).

אלא שבן עזר, בזכות אופיו המרדני, חשב ונהג בסופו-של-דבר אחרת. "לא מצאתי עניין וחפץ בחידות ובסודות הקטנים של הסימבוליזם שהסופר טומן למבקריו החרוצים כדי להתגדל עימם יחד ולצמוח במין סימביוזה פרזיטית הדדית. הניקיון והחומרה של הפילוסופיה הקאנטיאנית החזירו לי את האמון בתיאוריה של המציאות כפשוטה, בלי להסתבך בתודעה יהודית, ביניקה מן השורשים ובחקיינות של קפאקא ועגנון, שבה היו שטופים לא מעט מהסופרים המבטיחים בני דורי. הפילוסופיה נטעה בי לראשונה בחיי את האומץ לכתוב בפשטות." (עמ' 272).

על מרדנותו שילם בן עזר מחיר כבד. אורות הזרקורים הוסטו ממנו. בן עזר בא אל הספרות העברית דווקא מן המעיין "הנכון": יליד הארץ, בן למשפחה ותיקה באם המושבות, פתח-תקוה. עוונו לא נבע רק מהעזתו להציב על במת הספרות העברית דמויות לא נלעגות של עולים חדשים מן המזרח, דמויות שעלילת המחצבה נארגת סביבן. חטאו של הסופר נבע מהעזתו לשבור את הכלים המקובלים ולהקדים את זמנו בשנות דור. רק בהגיעו לזקנה טובה, ורק לאחר שחיבר בעצמו רומן משלו והתנסה בחוויית היצירה, רק אז הביע אחד הכוהנים הבולטים והמובילים של הספרות העברית את חרטתו על התעמרותו בסופרים, כאשר תבע מהם בשוט צלפני שלא לחרוג מגן הילדים הקפדני של "עגנון-קורצווייל". היום הוא מודה, כי יצירה ספרותית אמיתית צומחת מהאצבעות ומהבטן ולא מתוך כניעה לשיקולים אחרים. בן עזר לא המתין לווידוי המפתיע שבא באיחור של ארבעים שנה. והוא חיבר את "המחצבה" על פי דרכו העצמאית.

פתגם ערבי אומר, "קל דעת אחד זורק אבן לבאר ונחוצים מאה חכמים להוציאה משם." הנזק ששילמה הספרות העברית היה כבד ללא שיעור. רבים הלכו בתלם ועשו חיל כאשר הפקירו נתח עצום מהמציאות התוססת של שנות החמישים והשישים, ללא תיעוד ספרותי נאות. היו שעמדו בצליפות כגון אהרון אפלפלד, והוכיחו שעט מקורי חזק משוט רעשני של קרקס. והיו גם כאלה שכמעט קרסו תחת עול הפרנסה והמאבק הקשה בכוהני הספרות המקובלים של אז. אהוד בן עזר אכן היה סופר פרולטר בצעירותו, כהגדרתו. הוא פוטר ברגע הקריטי מעבודתו, ואפילו אביו קצרה ידו מלהושיט עזרה לבנו כדי שיסיים את לימודיו. "נותרתי כמעט ללא אמצעי קיום, לאחר שהסכום שחסכתי לשם לימודיי באוניברסיטה מעבודתי אזל." (עמ' 267). על רקע המצוקה הנפשית של הלוחם הבודד, המשווע לארוחה חמה ולדיור הולם, יצר בן עזר בראשית דרכו את "המחצבה", שמהדורתו החדשה ראתה אור זה לא כבר.

את החומר לחיבור יצירתו שאב בן עזר ממקור שהיה זר לנשמות האנינות, אשר הכתיבו לספרות העברית במה ואיך לעסוק. הסופר הצעיר עבד למחייתו כמורה ביישוב של עולים מכורדיסטאן. הגל הענק מן המזרח שהציף את מדינת ישראל נחשב כחומר טריוויאלי שאינו כשר לספרות קאנונית. אוכלוסייה זו היתה טובה כרקע ליצירות גזעניות, למערכונים תפלים, לבדיחות מגוחכות תת-תרבותיות. החצר האחורית של המציאות הישראלית היתה שטח טמא בעיני היוצרים שקיבלו אל עצמם את עול המצוות של הכוהנים. היתה חומה מוצקה של בורות והתנכרות שהפרידה בין שני העולמות. היישוב הוותיק עסק רק בעצמו.

בן עזר חצה את החומה והגיע אל המגרש האסור, שבכל תרבות אחת מהווה בית-גידול פורה לספרות שורשית חיה ונושמת. רומן "המחצבה" משקף את אותו עולם אפל, את יישוב העולים ששלטו בו אפוטרופסים חיצוניים אשר המליכו משרתים מטעם מושחתים וחסרי מצפון.

שתי דמויות מתמודדות זו מול זו לאורך העלילה של "המחצבה": מצד אחד, משה דויד, פועל פשוט משכיל ורגיש, ומצד שני, הבוס המקומי של הכפר נסים לוי, הגס והרקוב. כמעט כל תושבי הכפר מתפרנסים מהמחצבה הסמוכה ליישובם. נסים לוי יורד לחייו של משה דויד, פוגע בהכנסתו ומרמה אותו ברישום שעות העבודה. מנהל העבודה הוותיק של המחצבה, רבינוביץ', עומד לפרוש והתחילה מערכת בחירות למשרת המנהל שהתפנתה. נסים לוי מצליח במהלכים נפתלים לסלק את המועמדים האחרים וזוכה במשרה. כמנהל הוא כופה את שלטונו הברוטלי על היישוב ומפטר את משה דויד מן העבודה.

תושבי הכפר לא סרים למרותו של הרודן המקומי. הם מתקוממים ופורקים את זעמם עליו. הוא נמלט מידיהם אל ביתו והתושבים פולשים פנימה ושורפים את מעונו.

חשיבותו של רומן מעניין זה טמונה בעובדה שבפעם הראשונה מתוארת בספרות העברית התפרקות של זעם כלפי פנים ולא כלפי חוץ. בן עזר השכיל לתאר קיבוץ של אנשים המסוגלים לנהל מאבק יעיל למען היטהרות פנימית שרק היא עשוייה להוביל להתחדשות ולהתבגרות מבורכת. לעומת דור שלם של יוצרים שהתבונן מבחוץ בעיניים עקומות, גילה בן עזר דרך "המחצבה" את החיוניות הרוחשת מתחת לפני השטח בקרב עדות המזרח, חיוניות שהניבה פרי רק כעבור שנים.

אולי זהו הישגו החשוב ביותר של בן עזר כסופר וכאדם [בעל תבונה אנושית מעמיקה], המסוגל להבחין מבעד לערפיח הגזעני באורות האמיתיים. [הישג זה מצדיק בהחלט מהדורה חדשה לרומן שהופיע לפני ארבעים שנה].

 

* * *

הרשימה מעוררת הדים. ש. שפרה מטלפנת. גם נורית גוברין. מאוחר יותר דוד הרדן. דינה גונה, צלמת הסופרים, שעימה אני מחליף לאחרונה חומר חשוב ורב באי-מייל ואנחנו מפיצים כל אחד לרשימת הנמענים שלו, כותבת לי באי-מייל:

 

אהוד שלום,

ריגש אותי לקרוא היום ב"הארץ" על "המחצבה". (או, בעצם, עליך). אני מניחה שזה עשה לך את היום.

הם לא נחנקו ב"הארץ" לפני שהורידו את הדברים לדפוס?

מעניין אם יהיו תגובות של המימסד הספרותי לדבריו.

להתראות

דינה גונה

 

אני עונה לה:

 

לדינה היקרה שלום רב,

אני מתאר לעצמי שעלה להם בבריאות לפרסם את הרשימה, והיא באמת יוצאת מן הכלל ובעצם מין הכרזת מלחמה על חלק מן הטמטום של הספרות העברית ה"חשובה" לדורותיה האחרונים. קיבלתי הרבה תגובות של הזדהות, בעיקר מצד סופרים "דפוקים".

בברכת ידידות,

אהוד

 

אני באמת חושב שהרשימה של סמי עשוייה להרגיז כמה וכמה "פרות קדושות". מה פתאום מגיע לאהוד בן עזר שישימו דווקא אותו בכותל המזרח של הספרות העברית, במקומם? ואני מתאר לעצמי שבכמה וכמה שיחות של ליל שישי, שלעסו בהן עד עכשיו לזרא כל ספר חדש ו"חשוב" שקראו בו שלושים עמודים ראשונים, עולה פתאום שמם של "המחצבה" ובן עזר, שאם סמי מיכאל אמר… הרי האנשים ובעיקר הנשים האלה – הם סנובים חסרי-דיעה שרק מבקשים להיראות כל הזמן כמעודכנים בספרים, שעליהם מדברים גם אחרים, וששטיפת המוח התקשורתית אומרת להם שאלה הם הספרים החשובים.

 

* * *

5.5.02. יום ראשון. נוסעים לערב לסמי מיכאל באולם סוזאן דלאל בנווה צדק. פוגשים את סמי ורחל, וסמי מספר שלפני הצהריים טילפן אליו גרשון שקד ובכה בפניו שעה שלימה על הרשימה שסמי כתב, בעקיפין גם עליו, ביום שישי האחרון ב"תרבות וספרות".

ממליך הסופרים הזה, שקד, שלא היסס לשלוט ביד רמה ולדחוק לפינות עלומות את מי שלא נשאו חן בעיניו, נעשה פתאום רגיש לביקורת עליו כאילו הוא הקורבן. אני מתאר לעצמי כיצד השמיץ אותי בפני סמי, וכיצד טען מצד שני שהוא זה שהמליץ על כלילת "המחצבה" בתוכנית הלימודים לפני שנים רבות.

סמי אומר שבכל זאת סיימו את השיחה בדברי ידידות וכי הוא סבור ששקד היה מגיב בעיתון על הרשימה, כך גם אמר לו, אבל הוא חושש מתגובתו של סמי ולכן כניראה לא יגיב. לי יש הרגשה שהוא ידחוק במישהו אחר ממטופחיו להגיב, כדי להגן על מעמדו.

 

6.5.02. יום שני. שיחה טלפונית ארוכה עם רחל, חברתו-לחיים [לימים אשתו] של סמי מיכאל. היא מספרת עוד על השיחה של שקד בטלפון עם סמי אתמול. סמי אמר לו ששלושים שנה הוא [שקד] משמיץ אותו ומפיץ עליו שקרים ושם אותו במדור צדדי ולא מכובד בתולדות הספרות העברית שלו, וסמי לא אמר מילה כל אותן שנים – אז מה הוא [שקד] נזעק עכשיו כאשר פעם אחת הוא, שקד, הינו המבוקר?

ונוסח דומה במקום אחר ביומן מיום 24.5.14: סיפר לי [סמי] שגרשון שקד טילפן אליו ובכה כשעה בטלפון, "מה עשית לי?" – ענה לו סמי: "במשך כארבעים שנה השמצת ופסלת את הספרים שלי ושמת אותי במדור לא מכובד בספרך על תולדות הספרות העברית [פוסט-ריאליזם טריוויאלי], ואתה עוד מתפלא?"

 

7.5.02. יום שלישי. הטלפונים בעקבות המאמר של סמי ב"הארץ" נמשכים. הבוקר שמאי גולן, שרק היום הגיע לקרוא את המאמר וכולו נרעש.

 

* * *

למערכת "זמנים", רבעון להיסטוריה, הוצאת זמורה ביתן

24.5.2002

"המחצבה" איננה מעברה

באיחור מדהים של כאחת-עשרה שנים הובא לידיעתי, באמצעות אתר באינטרנט, מחקרה של אורלי לובין "מן השוליים אל המרכז – חתרנותם של סרטי מעברות", שהתפרסם כניראה בגליון 39-40 של "זמנים", חורף 1991.

המחקר עוסק בסרטם של עירא דביר ורוני ניניו "המחצבה" (1990), שנעשה על פי ספרי "המחצבה" (1963), בסרט "סלאח שבתי" ובעוד סרט בשם "כורדניה", זאת בהנחה ששלושתם סרטים שמתארים מעברות.

ברצוני לציין שלא הסרט "המחצבה", ובוודאי שלא הרומאן, תיארו או עסקו אי-פעם במעברה. הכותבת אולי התבלבלה והתכוונה לספר "המעברה" של שמעון בלס, שיצא לאור לאחר "המחצבה" ולא עובד לסרט. כפר העולים שתיארתי ב"המחצבה" הוא יישוב או כפר עולים ככל יישוב אחר דומה לו בגודלו בארץ באותה תקופה, (לנגד עיניי עמד היישוב מעוז ציון שבהרי ירושלים, שהיום הוא חלק ממבשרת ציון, ואשר חלק מתושביו עבדו במחצבת הקסטל הסמוכה).

לפיכך כל ההשוואות וסברות-הכרס של החוקרת הנכבדה במחקרה אין להן קשר לסרט ולספר "המחצבה", ובגישתה היא מוכיחה שטחיות מדהימה, שלא לומר חוסר בקיאות מספקת בנושא. אני כמעט משוכנע שאפילו לא טרחה לקרוא את הרומאן "המחצבה", שאותו היא מכנה במחקרה בשם "סיפור".

אהוד בן עזר

תל אביב

"מתי ואיך חוסל הרוב היהודי בארץ ישראל" / רבקה שפק ליסק

אוקטובר 23, 2014
התשובה הציונית לשלמה זנד
מאת אהוד עין-גיל

פורסם ב – 23/10/2014 13:01

ב"מתי ואיך חוסל הרוב היהודי בארץ ישראל" רבקה שפק ליסק מנסה להוכיח שאחרי חורבן בית שני בחרו יהודים לצאת לגלות ולא להמיר דת ולהישאר

מתי ואיך חוסל הרוב היהודי בארץ ישראל
רבקה שפק ליסק. הוצאת כרמל, 412 עמודים,
 98 שקלים

את הספר הפולמוסי הזה כתבה ד"ר רבקה שפק ליסק במטרה מוצהרת "לבדוק על סמך המחקר" טיעון שהעלה ההיסטוריון שלמה זנד בספרו "מתי ואיך הומצא העם היהודי" (2008), ולפיו – כפי שהיא מציגה אותו – "הרומאים לא עסקו בהגליית יהודים. הפלסטינים הם צאצאי היהודים שחיו בארץ והתאסלמו בתקופה הכיבוש הערבי". ספר נוסף שכתב זנד, ומשום מה אין המחברת מזכירה אותו כלל, נקרא "מתי ואיך הומצאה ארץ־ישראל" (2012). ראוי, אם כן, לפתוח בכמה שאלות שמעורר השם הפסקני שבחרה שפק ליסק לספרה: מיהו "יהודי" על פי הגדרתה? מה גבולותיה של אותה "ארץ ישראל" שבה היה "רוב יהודי" (על שתי שאלות אלו אין בספר תשובה ישירה)? ואם אכן היה רוב כזה – מתי ואיך הושג?

לפי העובדות והנתונים שמביאה המחברת עצמה, רוב יהודי זה הושג בזמן שלטונם של החשמונאים, כנראה בתקופת השיא של אלכסנדר ינאי, בערך בשנת 100 לפני הספירה, ונשמר עד לחורבן ירושלים אחרי המרד הגדול נגד הרומאים, בשנת 70 לספירה. ערב המרד, היא מסיקה מן המחקרים, מנתה "האוכלוסייה בארץ" לפחות 4 מיליון בני אדם, מהם (על פי הערכות שונות) 60-50 אחוז יהודים.

וכיצד הושג רוב שברירי זה? באותן שיטות, כך מתברר, שבהן חוסל אחר כך: כיבוש, גירוש, מכירה לעבדות (למשל, של תושבי העיר סמריה ש"התנכלו ליהודים"), השתלטות על קרקעות של "נוכרים" ויישוב יהודים עליהן, המרת דת בכפייה או התגיירות מרצון (בכלל זה גיור של עבדים, שהמחברת אינה דנה כלל במספרם, מלבד ציטוט מספר עזרא, ולפיו מתוך 42 אלף גולי בבל ששבו לארץ לאחר הכרזת כורש, 7,000 היו עבדים), רדיפות דת והריסת מקדשים (כולל בית המקדש השומרוני על הר גריזים, שאותו החריב השליט החשמונאי יוחנן הורקנוס יחד עם העיר שכם כולה, "בעקבות טבח שערכו השומרונים ביהודי העיר"), וגם הגירה ("עליית יהודים לארץ").

המחברת בחרה להתעלם מהתמודדות ישירה עם המקורות והמחקרים שמצטט זנד לביסוס התיאוריה שלו, ומציגה לקוראים רק את ממצאי המחקרים שבחרה, כמעט כולם של היסטוריונים וארכיאולוגים ישראלים. כיצד, אם כן, חוסל הרוב היהודי? התשובה פשוטה: מספר הקורבנות במרד הגדול – חצי מיליון הרוגים ו-200 אלף שבויים יהודים שנמכרו לעבדות – ביטל את הרוב היהודי בארץ, אם כי כמה מן החוקרים הישראלים שמצטטת שפק ליסק מתעקשים שהדבר קרה רק כעבור 65 שנים, לאחר דיכוי מרד בר־כוכבא. מספר דומה של הרוגים ושבויים במרד זה הביא להצטמקות האוכלוסייה היהודית בארץ ל-750 אלף.

רק לקראת סוף הדיון שלה בהשלכותיהן של שתי המרידות על מספר היהודים בארץ מכניסה המחברת גורם נוסף, שהיא מגדירה "נטישה מאונס" של מיליון יהודים, לא פחות: "בזמן מרד בר־כוכבא נמלטו יהודים רבים מהארץ… נוסף על מי שנמכרו לעבדות ונהרגו או נרצחו, היו יהודים שעזבו בשל המדיניות הדתית והכלכלית הרומית. יותר ממיליון תושבים נטשו את הארץ בתקופה זו. לאחר מרד בר־כוכבא נמשכה הנטישה של הארץ. העוזבים עשו זאת בשל מצב הביטחון והמצב הכלכלי. הם עזבו לא מרצון אלא מאונס בשל המדיניות הרומית".

כפי שאפשר להיווכח מהמשפטים האחרונים, הספר לוקה בחזרות מעיקות על עובדות ונתונים, ולפעמים גם בקפיצות גדולות בזמנים, קדימה ואחורה. בחלקו הראשון אפשר עוד לעקוב אחרי הטיעון העיקרי, אבל בחלקו השני הוא מידרדר לפעמים לגיבוב של נתונים ומספרים, לפעמים סותרים זה את זה, שכולם נועדו להוכיח את הטיעון המופיע בכותרת של חלק זה, ולפיו "המיעוט היהודי העדיף ירידה מהארץ על המרת דת".

החלק השני נפתח, תוך דילוג בלתי מוסבר על מאות השנים הראשונות לקיומה של הדת הנוצרית, בפרק שנקרא "כישלון מאמצי הניצור של יהודי ארץ ישראל בזמן הכיבוש הנוצרי־ביזנטי (640-324 לסה"נ)". מה קרה עד אז ליהודים חסידי ישוע? פרופ' דוד פלוסר כתב במאמר "הנצרות ושנאת ישראל" ("מחניים", תשכ"ג) כי במאות הראשונות לספירה היו "נוצרים בארץ ישראל ובסוריה ששמרו את מצוות ישראל", ובמשך עשרות שנים היו ראשי קהילת הנוצרים בירושלים "מן הנימולים – זאת אומרת אנשים ממוצא יהודי, ואפילו כנראה צאצאי משפחתו של ישו, ששמרו את המצוות כולן, או חלקן".

צילום: מיכל פתאל

מה היה מספרם של יהודים־נוצרים אלה? כמה מהם היו כפריים וכמה עירוניים? מה קרה להם, לאחר שההנהגה הדתית היהודית החליטה להוציאם מן הכלל כשהגדירה אותם "מינים"? האם המשיכו לגור בכפרים, בעיירות ובערים, לצד היהודים? האם נעצרה ההסתפחות של יהודים אליהם? בספר של שפק ליסק אין כל דיון בשאלות אלו.

בתקופת השלטון הביזנטי המשיך מספר היהודים להצטמצם, עד ל-200 אלף לכל היותר. באותה תקופה מרדו השומרונים כמה פעמים בגלל הגזירות הדתיות ומאמצי השלטון להמיר את דתם לנצרות. לפחות פעם אחת הצטרפו אליהם גם יהודים. לדיכוי המרידות התלוו מעשי טבח המוניים, שבעקבותיהם פחת מספרם של השומרונים ממיליון ל-200 אלף.

"רוב החוקרים מסכימים שהיו רק מקרים מעטים של יהודים שהתנצרו בתקופה הביזנטית", כותבת שפק ליסק. ומה אומרים חוקרי המיעוט, ועל מה הם מבססים את טיעוניהם? זאת אין היא מזכירה. וכך זה נמשך. יהודים לא התנצרו בתקופה הביזנטית ולא התאסלמו בתקופת הכיבוש הערבי. היא כותבת על סקר ארכיאולוגי שערך דוד עמית בדרום הר חברון, שממנו מתברר ש"במאה ה-9 כל היהודים מיישובי הר חברון נעלמו, ובמקומם התיישבו בכפריהם מוסלמים. את מקומם של בתי הכנסת תפסו המסגדים".

אז לאן נעלמו היהודים? "משערים שהיהודים ברחו בשל התערערות מצב הביטחון עקב פשיטות שבטים נוודים באזור ומקצתם אף התאסלמו". אהה, אז היו בכל זאת יהודים שהתאסלמו? האם יש הוכחה כלשהי לכך שרוב היהודים ברחו ובמקומם התיישבו מוסלמים? ואולי הרוב התאסלמו ורק מיעוט ברח? המחברת כנראה הרגישה שנקלעה למלכודת, ולכן מסכמת את הפרשה בהערה הסתומה: "אין לחוקרים תשובה המבוססת על מקורות כתובים או ארכיאולוגיים על גורל היהודים באזור".

בחלק השלישי, הקצר והאחרון של הספר, מנסה שפק ליסק להביא הוכחות לכך שעד לתחילת השלטון העותמאני במאה ה-16, הארץ לא היתה "ארץ ערבית". לא במקרה בחרה לחתום את ספרה בנקודת שפל דמוגרפית זו. לאחר הידלדלות האוכלוסייה במשך מאות שנים של מלחמות צלב ושלטון מוסלמי מעורער, "הארץ הפכה לארץ שמרבית שטחה לא היה מעובד ולא מיושב. זו היתה ארץ שוממה. מספר הערבים, רובם כפריים, היה מועט והם לא היו שליטי הארץ".

שפק ליסק נוקבת שוב ושוב במספר 120 אלף כמספר תושבי הארץ (במקרה זה רק השטח שבין הירדן לים), מהם 80 אלף מוסלמים, נתון המבוסס על מפקד עותמאני מ-1525/6. כבדרך אגב היא מציינת שמספר זה אינו כולל "בדווים מאזור יהודה והגליל", ומצטטת חוקר אחד שסבור שהמפקד "לא היה מקיף דיו ולא הכיל את כל הנתונים". אבל למה לוותר על המספר הנמוך והקליט?

ואם אכן היתה אז בארץ צפיפות אוכלוסין של חמישה אנשים לקמ"ר, רובם ערבים, האם עובדה זו שוללת את היותה ארץ ערבית, גם אם היא נשלטה על ידי מעצמה זרה? היום, למשל, האוכלוסייה בקנדה דלילה יותר – 3.58 אנשים לקמ"ר, ובארצות הבאות היא דלילה אף יותר: אוסטרליה, איסלנד, בוצוואנה, מאוריטניה, לוב, מונגוליה ונמיביה. איזו מסקנה פוליטית אפשר להסיק מכך? האם לנמיבים לא היתה משום כך זכות להילחם נגד הכיבוש הדרום־אפריקאי, שממנו זכו להשתחרר רק ב-1990?


אווה יסביץ'

יולי 1, 2010

2004


אוה ג'סביץ' שהתהה במעצר בנתבג 3 שבועות עד שהתייאשה וחזרה לבריטניה. זה קרה לפני 6 שנים.

בית המשפט קבע שהעיתונאית אווה גסביץ' איננה סיכון בטחוני, אך אסר עליה להכנס לישראל, מחשש ש"ארגוני טרור ינצלו את תמימותה". גסביץ' צפויה לערער

לקריאת הפוסט מנענע  הקליקו כאן

2007


אווה ג'סביץ' מוזמנת על חשבון המדינה לסייר בג'נין

פורסם בהארץ

"בפעם הראשונה ראיתי כמה החיילים מפוחדים", אומרת ישביץ', "הם מסתכלים על הכל דרך הזכוכית המשוריינת, הם נמצאים בסוג של כלא". לדברי שמידט, "ראיתי איך העולם נראה דרך הנגמ"ש. אפשר להבין למה החיילים מנותקים מהמציאות, למה הם רואים את הכל בשחור ולבן. דרך החלון המשוריין אתה לא יכול לראות את כל החיים שיש בחוץ, את כל היופי, אתה רואה רק את האבנים שעפות עליך".

המאמר המלא כאן

2010

אווה ישביץ' ב"שידורי חוץ קול פולין"

אווה ישביץ' בריטית ממוצא פולני, שהייתה על אחת מאוניות המשט הגיעה לפולין ופתחה בסדרת הופעות נגד ישראל. עד כה הופיעה באמצעי תקשורת רבים וממשיכה לתקוף בחריפות את ישראל. היא טוענת שהחיילים התייחסו באופן אכזרי לנוסעי הספינות, שאלו נאלצו להתגונן ושהיא עצמה זכתה ליחס אכזרי ומשפיל בכלא הישראלי, העליבו אותה וגנבו ממנה טלפון ופגעו במשקפיה. ישביץ' הופיעה גם ברדיו הציבורי הפולני וקראה לפולין לנתק את קשריה עם ישראל. היא גם ציינה ששלחה מכתב לרה"מ טוסק אך הלה לא השיב. בעקבות דברים אלו שגריר ישראל בפולין צבי רב-נר הופיע בראיון תגובה ברדיו הפולני בדיוק באותה שעה כעבור יום. יש לציין שמנהלי הרדיו הפולני קיבלו במבוכה רבה את דבריה של ישביץ'.

לפוסט המלא לאתר הפולני בעברית כאן


ישראליות

יוני 20, 2010

הישראליות מוצאת את ביטויה בדרכים שונות לעיתים די מנוגדות. ישנה הישראליות של ניצולי שואה,בנים ונכדים של ניצולי שואה. מבחינה אמוציונלית אלה שקרבת השואה משפיעה על צורת חשיבתם רואים ביהודי,ישראלי,ציוני ,שואה ותקומה את החלקים של אותו שלם.

ישנה ישראליות מסוכנת מאוד של בן דרור ימיני וד"ר גיא בכור שמרבים בעשיית דמוניזציה לערבים ולמוסלמים בעולם כולו. זוהי דמוניזציה שמציגה את הערבי/מוסלמי כנחות ופרימיטיבי. דמוניזציה היא הדלק שמצדיק אפליית ערבים פלסטינאים אזרחי ישראל ודיכוי של אוכלוסיה הנתונה תחת כיבוש אכזרי.  מידי פעם ימיני שהוא לא אדם פרטי מצהיר הצהרות פלקטיות נעימות לאוזן של מתנגדי הכיבוש,במכלול הדברים שנאמרים על ידי ימיני הוא מקדם גזענות ופאשיזם.

אני יהודי מתוך בחירה שלא השתייך ,לא משתייך ולא ישתייך לדת הציוני.

אני ישראלי 24/7 אני גר בישראל ולא יכול להפריד את הישראליות ממני.

ב 67 הייתי ילד שראה את המדינה כובשת שטחים במלחמה נגד מדינה שבראשה עמד עבדול נאסר. תירגום – כבשנו שטחים כי נאסר הפאן ערבי לא היה יכול להשלים עם קיומה של ישראל והיום אנחנו מוצאים את עצמנו עם 400 יהודים בלב חברון שביצעו טיהור אתני ל 25000 ערבים. אנחנו מוצאים את עצמנו עם התנחלויות יהודיות שהופכות לגהינום את חיי הפלסטינים שנולדו הרבה אחרי שנאסר מת.

לקחתי חלק במלחמת 73 שהיתה כרוכה באלפי קורבנות חינם. גוייסתי למלחמת לבנון הראשונה שגבתה קורבנות חינם והיתה מיותרת.ראיתי ב 1970 את גזענותה של גולדה מאיר כלפי המזרחים שהביטוי שלה היה מצוקה נוראה של מזרחים מול מתנות בשווי של מאות אלפי דולרים למשפחה שקיבלו מהגרים מברית המועצות.

בשני העשורים האחרונים  רואים את אכזריותו של הקפיטליזם,הסכנה הממשית מצידה של מפלגת ישראל ביתינו שהיא פשיסטית במהותה וללא לאות מאיימת על אזרחי ישראל הערבים.

הדברים שתיארתי הם הדברים שנצרבו בתועדתי ולא סיפורי מורשת של אקסודוס,גבעה 24 אינה עונה ,שלח את עמי ,אסירי ציון בברה"מ ,שלח את עמי,משפטי לנינגרד,סלילת כבישים ,ייבוש ביצות ,טרומפלדור וחומה ומגדל.

כישראלי שחווה חוויות בחיים בישראל ידעתי מיד שמדובר בעוד כשל מכשלים רבים של ממשלת ישראל הנוכחית וממשלות ישראל לדורותיהם. כאשר פואד אמר אתמול שהיה מרחק קטן מאוד בין 9 הרוגים ל 190 הבנתי כמי ששירת בצבא שדבריו נכונים. נדהמתי מחדש כאשר הוא אמר את הדברים בפומבי.

האינך חושב שיהודי חייב להדיר את רגליו מאדמת גרמניה כל עוד המרצחים חיים ?

יוני 16, 2010

בשבילם כל פרשת היטלר היא זוועה ,אבל זוועה השייכת להיסטוריה,כמו למשל מלחמת שלושים השנים. אין הדבר נוגע להם אישית. אני נוכחתי בכך עם משכילים גרמנים ,שלגביהם אין כל חשש שדבק משהו מן האידיאולוגיה הנאצית,או שהם נגועים באנטישמיות סמויה .זהו דבר נורא ואיום שקרה בהיסטוריה של העם הגרמני,אבל אין זו חוויה עבורם כמו בשבילנו.הצעירים הגרמנים מתייחסים להיטלר כמו שאנחנו מתייחסים לגזירות ת"ח ת"ט. אצלנו מתמרמרים על כך שהם אדישים, אבל אין זה מדוייק.יש כאלה שחשים עמוק מאוד בכתם שלא יימחה בהיסטוריה של עמם,אבל זה בסופו של דבר זהו מאורע בהיסטוריה של העם הגרמני,שאין לו שום משמעות אקטואלית.

צריך להבין זאת.

זהו ניתוח ראציונלי קר .

לא. הוא נכון דווקא מבחינה אמוציונלית. היטלר שייך לחוויה היהודית האקטואלית לגבינו גם היום,ואילו לגרמנים הוא שייך להיסטוריה,אף  שברור שאין הוא מפחית מן הזוועה במעשיו;אבל באופן אמפירי – אם משהו שייך להיסטוריה ,אין הוא מעורר את הממד האמוציונלי.

 

מידי פעם בני משפחות של ניצולים או ניצולים עצמם מספרים על בני משפחתם שהוכנסו לתאי הגזים או משתתף אחר הראה תמונות של אח למחצה (האח נספה עם אמו) ואביו אותו משתתף התחתן בארץ שנית. בדיוק מאותם ילדים לניצולים אני שומע הכרזות ברוחו של מאיר כהנא ועל שמחה לאיד על סיבלם של הפלסטינאים בשטחים.

דוגמא צורמת במיוחד על דברים שאמר בן לניצול שואה

לי יש בעיה אחת שלא חיסלו את כל הטרוריסטים…

לך יש בעיה שהטרור לא הצליח…

בכל מיקרה 9 מחבלים לא נושמים יותר ,כן יאבודו כל אוייבך ישראל.

 

 

דוח מודיעין אעלאק

יוני 9, 2010

הערה טכנית : משום שמידי פעם יש קישורים מפלצתיים שנשברים אני משתמש ב WORDPRESS כדי לפשט את העלאת הדף.

לצפיה לחצו על השורה האדומה

מחברים דוח מודיעין

האמת והטיוח

יוני 8, 2010

כדי לא להצטייר כאדם לא צנוע עובדתית מה שעשו קצינים במילואים בחיל הים אני עושה בכתיבה ברשת.כבר פעם חמישית ואף פעם לא מיותר. אני מאמין לעדותו של קנת אוקיף שפעל כאיש שלום.

זה היה אני או הם" או'קיף סיפר על חוויותיו מליל המשט הקטלני. "הייתי מעורב בפירוק נשק משני חיילים, אקדח אצל אחד ורובה אצל אחר. האלימות של הישראלים באה ללא אזהרה, במים בינלאומיים. ברגע שנחת הקומנדו הראשון, כבר ראיתי בינינו גופה והיה ברור שהופעל נגדנו כוח קטלני. כשירד השני כבר היו לידי שלוש גופות. זה היה ברור שזה אני או הם. ישר שהם ירדו מהחבלים, חטפתי את הנשקים ורוקנתי את המחסניות – על מנת שיהיו עדות במשפט". לדבריו, "עובדה שרק הישראלים מאמינים לגרסה של הממשלה, אף אחד אחר לא קונה את זה". הוא סיפר על תחושותיו האישיות במהלך הקרב בין התוקפים ללוחמי השייטת. "לא פחדתי. זה היה מצב של קרב וזה מוכר לי מהמארינס. האדרנלין זורם בגוף, ההתרגשות באוויר. שהיו פלאשים של האהובים בחיי, וחשבתי על האפשרות שלא אוכל לחבק שוב את ילדיי ואשתי", אמר.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3901776,00.html

העובדות ידועות. אמרו עליהם שהם טירוריסטים ומחבלים אבל הם זרקו את הנשקים שפרקו מהחיילים לים. הם לא עשו שימוש בנשק שפרקו מחיילי השייטת כדי לקדם מיקוח על שיחרור אסירים פלסטינים אלא שיחררו את החיילים בתמורה לטיפול בנוסעים שנפצעו. במדינה מתוקנת שר הביטחון,רמטכל ,מפקד חיל הים ועוד רבים אחרים היו מתפטרים או מפוטרים ללא כל חקירה. בישראל הכל קורה אחרת. ליברמן מביא ממולדתו את התורה הבולשביסטית ומאשים את מפלגת קדימה שעמדה לצד הממשלה בבגידה. דבר אחד השתנה לטובה למאיר וילנר תקע חבר כנסת מחרות סכין בבטן חנין זועבי עדיין בריאה ושלמה. לחסן נסראללה שאמר "אני טעיתי" יש יותר כבוד עצמי משר הביטחון שדואג רק לאהוד ברק. התהפכו היוצרות ועדיין מנהלים את המאבק והמלחמה בשיטות שאולי עבדו לפני 100 שנה

עידכון

מה לעשות כאשר העובדות מדברות בעד עצמן וסיפור על "לוחמי הגרילה" הוא עורבא פרח ?

מחברים דוחות מודיעין

6 ביוני 2010

יוני 6, 2010

היום 6 ביוני 2010 הוא יום א בשבוע.

ה 6 ביוני 1944 הוא היום הארוך ביותר יום הפלישה לנורמנדי.

ה 6 ביוני 1967 היה יום ג בשבוע והיה היום השני למלחמה שבוססה אותנו בביצה של הכיבוש  וההתנחלויות.

ה 6 ביוני 1982 היה יום ב בשבוע היום השני למלחמת לבנון הראשונה מה שנקרא מבצע שלום הגליל. ביום זה עמד מנחם בגין על דוכן הכנסת ואמר שכאשר נגיע לקו ה 40 קילומטר תיפסק כל לחימה. למחרת הוטס מנחם בגין לבופור שם סופר לו שהבופור נכבש ללא נפגעים.6 מלוחמי סיירת גולני נהרגו בניהם רז גוטרמן ו גוני הרניק. וחרוטה בזכרון שאלתו של מנחם בגין "היו להם מכונות יריה ?"

התנגדתי למלחמה מאותו רגע שפרצה.

לדאבוני ביום ד ה 8 ביוני ראיתי צו בפתח הדלת. השקרים התחילו עוד במחנה חסה שם קיבלנו את הציוד. לא סיפרו לנו שאנחנו נוסעים ללבנון אלא לרמת הגולן שהיתה שקטה. ביום רביעי בלילה ישנו באוטובוסים ושם כבר התלהטו הויכוחים בין תומכים למתנגדים במלחמה. מאחר ולשמחתי לא נמצא רכב שיכניס ותנו לביצה ישנו באותו לילה ביום ה בחניון ליד קרית שמונה.הפסקת האש נקבעה ליום ו 10 ביוני 1982 ושעה לפני כניסת הפסקת האש נפל חלל מהגדוד שלנו שחטף טיל בראש.

שהינו בחוסר מעש במשך שבוע בלבנון וביום ו ה 17 ביוני יצאנו לחופשת שבת. לשמחתי ב 19 ביוני בישרו לנו שאנחנו משתחררים אבל היינו צריכים להחזיר לכשרות את מצב הגדוד לכן נדרשו עוד מספר ימים עד לשחרור משמ"פ. פניתי לפסיכיאטר פעיל שרצה שאני אשתחרר עם פרופיל 21 וסירבתי. מהון להון סיימתי את השרות בגיל 45 עד הרגע האחרון.

לאחר שהשתחררתי ונדמה לי שזה היה ב 22 ביוני פניתי מיד לפעילות מחאה כנגד אותה מלחמה ארורה.בשבוע ה 3 למלחמה ביום שבת ערך הועד להפסקת המלחמה בלבנון עצרת מחאה בכיכר מלכי ישראל. שבוע לאחר מכן היתה הפגנה של שלום עכשיו. במועדון צותא נערכו מידי פעם כינוסי מחאה  שהרוח החיה בהם היו אסא כשר ויהודה מלצר. האשליות של הנצחון במלחמה נמוגו יחד עם באשיר ג'ומאייל ואז הגענו לסברה ושתילה. קמה תנועת יש גבול ולשמחתי מעולם לא קיבלתי זימון לשרת בלבנון.

היום 6 ביוני 2010 לאחר כשלון צבאי שעלול היה להסתיים ברעידת אדמה מאשים שר החוץ אביגדור ליברמן את מפלגת קדימה בלשון עדינה בחוסר נאמנות למדינה. ב 1982 ראש הממשלה היה מנחם בגין ולמרות שמיכאל קליינר ואחרים בקואליציה רצו להשתיק את ההפגנות והמחאות היינו סמוכים ובטוחים בחוסנה של הדמוקרטיה. אתמול נזרק רימון עשן לעבר מפגיני שמאל והפשיזם שמובילים אותו ישראל ביתינו ,אם תרצו ובן דרור ימיני הוא סכנה ממשית לדמוקרטה.

באחד מכינוסי המחאה בצוותא אמר לנו פרופסור ליבוביץ' "הנוכחים באולם זה ייספו במחנות ריכוז שיקינו עבורם גאולה כהן,הרב דרוקמן ואריאל שרון". פרופסור ליבוביץ' טעה בפרטים אבל לא טעה במגמה . אביגדור ליברמן,רונן שובל מאם תרצו ובן דרור ימיני גם אם לא יירצו הם המפתח להקמת מחנות ריכוז

אני רוצה להשלים את הדברים על הקשר בין ימיני לפשיזם ושהדברים לא "יופרכו" ע"י תגובתו ה"אמיצה" נגד הממשלה לאחר הפיאסקו.  מה שמחלחל מהדברים שימיני כותב הם ההסתות כנגד אנשי שמאל ופעילי זכויות אדם דוגמת המאמר שפורסם יום לפני הכשלון הקולוסאלי ובו מוזכרים שמותיהם של היטלר ,צ'רצ'יל וקבוצת סטודנטים פציפיסטים. את קוראיו הנאמנים של  ימיני ממש לא מעניינים "הדברים הנאורים" שהוא כותב.

חנין זועבי משקפת את המציאות והיא לא המציאות

יוני 4, 2010

חנין זועבי היא המראה שדרכה רואים שבכנסת של המדינה הציונית יושבים מטומטמים . עדיף שכמו שקליגולה מינה את הסוס שלו לקונסול היו ממנים כחברי כנסת עכברושים וגורי חזירים.  עכברושים וגורי חזירים לא היו מסוגלים לגרום את הנזק שגרמו אנסטסיה מיכלי ,יוחנן פלסנר ומירי רגב. כמו ילדים קטנים שלקחו להם את הצעצוע חברי הכנסת מוציאים את זעמם על חנין זועבי. כך נהגו שליטים אנטישמים באירופה כאשר שיסו אוכלוסיית הרוב במיעוט היהודי . השיסוי וההסתה במיעוט היהודי בגולה נבעו מהצורך הדחוף של השלטון להסיט את סדר היום ממצבה הקשה של כלל האוכלוסיה ליהודים.

את הביזוי בנושא המשט הביאה על עצמה מדינת ישראל במו ידיה. מדינת ישראל נתנה לפעילים האיסלאמים להכניס אותה למלכודת וירתה לעצמה ברגל. אם תרצו ,ישראל ביתינו הופכים את המיעוט הערבי לשעיר לעזאזל .  מדינת ישראל וקברניטיה שאמורים להוביל את סדר היום המיטו בושה וכלימה על המדינה כך נפלו ברשת שפרש להם ה IHH.

הפאשיזם בארץ מרים ראש כי דברי ביקורת כפי שנכתבים בהודעה זאת נחשבים לבגידה וחוסר נאמנות למדינה למרות שאין בהם שום חדש והם אמת לאמיתה. נאמנות בעיני ישראל ביתינו ואם תרצו היא איסור מתיחת ביקורת על פעולות הממשלה.

ארתורו טוסקניני

מאי 29, 2010

ברהמס

4 סימפוניות

1952


Cd-I

cd-II

cd-III

שוסטקוביץ' הפרמיירה של סימפוניית לנינגרד עם טוסקניני

לחץ כאן

להורדות נוספות