סמי מיכאל על המחצבה של אהוד בן עזר

סמי מיכאל

"הפרולטר היחיד נותרתי, כמובן, אני"

[מתוך "תרבות וספרות", "הארץ", יום שישי, 3 במאי 2002]

באפילוג נוקב שכתב עם הופעת הרומאן שלו "המחצבה" במהדורה חדשה, לאחר 40 שנה (המהדורה הראשונה הופיעה בספרייה לעם, עם עובד, 1963) מסכם אהוד בן עזר את המהפכה הספרותית של שנות השישים ומתמצת את מצבו בימים ההם בסגנונו ההומוריסטי והמריר: "הפרולטר היחיד נותרתי, כמובן, אני."

בזמנו, עסקני עדות פעלו מאחורי הקלעים כדי להוריד מבמת התיאטרון את המחזה שעובד על-פי ספרו. אותם עסקנים קיבלו, ועדיין מקבלים, בחיוך נלהב את יצירתו מנציחת-האפליה של אפרים קישון, "סלאח שבתי", המהווה עד עצם היום הזה כתם שחור ומקומם בתולדות התרבות הישראלית.

אהוד בן עזר התחיל את דרכו הספרותית יחד עם נבחרת הסופרים המככבת בשמי הספרות העברית עד היום, לא מעט בזכות נחת הרוח שהעניקה נבחרת זו לממסד האקדמי הספרותי, שמשל ביד רמה בשדה היצירה. באפילוג כותב בן עזר, "חשבתי שהדרך הטובה ביותר לסופר מתחיל היא לחזור על הרומן שהתפתח בין עגנון לבין פרשנו, פרופ' ברוך קורצווייל. על הסופר לחבר סיפורים סמליים שצפונות בהם חידות, ועל המבקר לפענח ולמצוא מה רצה הסופר לומר. על חלקו של הקורא לא חשבתי כלל." (עמ' 269).

אלא שבן עזר, בזכות אופיו המרדני, חשב ונהג בסופו-של-דבר אחרת. "לא מצאתי עניין וחפץ בחידות ובסודות הקטנים של הסימבוליזם שהסופר טומן למבקריו החרוצים כדי להתגדל עימם יחד ולצמוח במין סימביוזה פרזיטית הדדית. הניקיון והחומרה של הפילוסופיה הקאנטיאנית החזירו לי את האמון בתיאוריה של המציאות כפשוטה, בלי להסתבך בתודעה יהודית, ביניקה מן השורשים ובחקיינות של קפאקא ועגנון, שבה היו שטופים לא מעט מהסופרים המבטיחים בני דורי. הפילוסופיה נטעה בי לראשונה בחיי את האומץ לכתוב בפשטות." (עמ' 272).

על מרדנותו שילם בן עזר מחיר כבד. אורות הזרקורים הוסטו ממנו. בן עזר בא אל הספרות העברית דווקא מן המעיין "הנכון": יליד הארץ, בן למשפחה ותיקה באם המושבות, פתח-תקוה. עוונו לא נבע רק מהעזתו להציב על במת הספרות העברית דמויות לא נלעגות של עולים חדשים מן המזרח, דמויות שעלילת המחצבה נארגת סביבן. חטאו של הסופר נבע מהעזתו לשבור את הכלים המקובלים ולהקדים את זמנו בשנות דור. רק בהגיעו לזקנה טובה, ורק לאחר שחיבר בעצמו רומן משלו והתנסה בחוויית היצירה, רק אז הביע אחד הכוהנים הבולטים והמובילים של הספרות העברית את חרטתו על התעמרותו בסופרים, כאשר תבע מהם בשוט צלפני שלא לחרוג מגן הילדים הקפדני של "עגנון-קורצווייל". היום הוא מודה, כי יצירה ספרותית אמיתית צומחת מהאצבעות ומהבטן ולא מתוך כניעה לשיקולים אחרים. בן עזר לא המתין לווידוי המפתיע שבא באיחור של ארבעים שנה. והוא חיבר את "המחצבה" על פי דרכו העצמאית.

פתגם ערבי אומר, "קל דעת אחד זורק אבן לבאר ונחוצים מאה חכמים להוציאה משם." הנזק ששילמה הספרות העברית היה כבד ללא שיעור. רבים הלכו בתלם ועשו חיל כאשר הפקירו נתח עצום מהמציאות התוססת של שנות החמישים והשישים, ללא תיעוד ספרותי נאות. היו שעמדו בצליפות כגון אהרון אפלפלד, והוכיחו שעט מקורי חזק משוט רעשני של קרקס. והיו גם כאלה שכמעט קרסו תחת עול הפרנסה והמאבק הקשה בכוהני הספרות המקובלים של אז. אהוד בן עזר אכן היה סופר פרולטר בצעירותו, כהגדרתו. הוא פוטר ברגע הקריטי מעבודתו, ואפילו אביו קצרה ידו מלהושיט עזרה לבנו כדי שיסיים את לימודיו. "נותרתי כמעט ללא אמצעי קיום, לאחר שהסכום שחסכתי לשם לימודיי באוניברסיטה מעבודתי אזל." (עמ' 267). על רקע המצוקה הנפשית של הלוחם הבודד, המשווע לארוחה חמה ולדיור הולם, יצר בן עזר בראשית דרכו את "המחצבה", שמהדורתו החדשה ראתה אור זה לא כבר.

את החומר לחיבור יצירתו שאב בן עזר ממקור שהיה זר לנשמות האנינות, אשר הכתיבו לספרות העברית במה ואיך לעסוק. הסופר הצעיר עבד למחייתו כמורה ביישוב של עולים מכורדיסטאן. הגל הענק מן המזרח שהציף את מדינת ישראל נחשב כחומר טריוויאלי שאינו כשר לספרות קאנונית. אוכלוסייה זו היתה טובה כרקע ליצירות גזעניות, למערכונים תפלים, לבדיחות מגוחכות תת-תרבותיות. החצר האחורית של המציאות הישראלית היתה שטח טמא בעיני היוצרים שקיבלו אל עצמם את עול המצוות של הכוהנים. היתה חומה מוצקה של בורות והתנכרות שהפרידה בין שני העולמות. היישוב הוותיק עסק רק בעצמו.

בן עזר חצה את החומה והגיע אל המגרש האסור, שבכל תרבות אחת מהווה בית-גידול פורה לספרות שורשית חיה ונושמת. רומן "המחצבה" משקף את אותו עולם אפל, את יישוב העולים ששלטו בו אפוטרופסים חיצוניים אשר המליכו משרתים מטעם מושחתים וחסרי מצפון.

שתי דמויות מתמודדות זו מול זו לאורך העלילה של "המחצבה": מצד אחד, משה דויד, פועל פשוט משכיל ורגיש, ומצד שני, הבוס המקומי של הכפר נסים לוי, הגס והרקוב. כמעט כל תושבי הכפר מתפרנסים מהמחצבה הסמוכה ליישובם. נסים לוי יורד לחייו של משה דויד, פוגע בהכנסתו ומרמה אותו ברישום שעות העבודה. מנהל העבודה הוותיק של המחצבה, רבינוביץ', עומד לפרוש והתחילה מערכת בחירות למשרת המנהל שהתפנתה. נסים לוי מצליח במהלכים נפתלים לסלק את המועמדים האחרים וזוכה במשרה. כמנהל הוא כופה את שלטונו הברוטלי על היישוב ומפטר את משה דויד מן העבודה.

תושבי הכפר לא סרים למרותו של הרודן המקומי. הם מתקוממים ופורקים את זעמם עליו. הוא נמלט מידיהם אל ביתו והתושבים פולשים פנימה ושורפים את מעונו.

חשיבותו של רומן מעניין זה טמונה בעובדה שבפעם הראשונה מתוארת בספרות העברית התפרקות של זעם כלפי פנים ולא כלפי חוץ. בן עזר השכיל לתאר קיבוץ של אנשים המסוגלים לנהל מאבק יעיל למען היטהרות פנימית שרק היא עשוייה להוביל להתחדשות ולהתבגרות מבורכת. לעומת דור שלם של יוצרים שהתבונן מבחוץ בעיניים עקומות, גילה בן עזר דרך "המחצבה" את החיוניות הרוחשת מתחת לפני השטח בקרב עדות המזרח, חיוניות שהניבה פרי רק כעבור שנים.

אולי זהו הישגו החשוב ביותר של בן עזר כסופר וכאדם [בעל תבונה אנושית מעמיקה], המסוגל להבחין מבעד לערפיח הגזעני באורות האמיתיים. [הישג זה מצדיק בהחלט מהדורה חדשה לרומן שהופיע לפני ארבעים שנה].

 

* * *

הרשימה מעוררת הדים. ש. שפרה מטלפנת. גם נורית גוברין. מאוחר יותר דוד הרדן. דינה גונה, צלמת הסופרים, שעימה אני מחליף לאחרונה חומר חשוב ורב באי-מייל ואנחנו מפיצים כל אחד לרשימת הנמענים שלו, כותבת לי באי-מייל:

 

אהוד שלום,

ריגש אותי לקרוא היום ב"הארץ" על "המחצבה". (או, בעצם, עליך). אני מניחה שזה עשה לך את היום.

הם לא נחנקו ב"הארץ" לפני שהורידו את הדברים לדפוס?

מעניין אם יהיו תגובות של המימסד הספרותי לדבריו.

להתראות

דינה גונה

 

אני עונה לה:

 

לדינה היקרה שלום רב,

אני מתאר לעצמי שעלה להם בבריאות לפרסם את הרשימה, והיא באמת יוצאת מן הכלל ובעצם מין הכרזת מלחמה על חלק מן הטמטום של הספרות העברית ה"חשובה" לדורותיה האחרונים. קיבלתי הרבה תגובות של הזדהות, בעיקר מצד סופרים "דפוקים".

בברכת ידידות,

אהוד

 

אני באמת חושב שהרשימה של סמי עשוייה להרגיז כמה וכמה "פרות קדושות". מה פתאום מגיע לאהוד בן עזר שישימו דווקא אותו בכותל המזרח של הספרות העברית, במקומם? ואני מתאר לעצמי שבכמה וכמה שיחות של ליל שישי, שלעסו בהן עד עכשיו לזרא כל ספר חדש ו"חשוב" שקראו בו שלושים עמודים ראשונים, עולה פתאום שמם של "המחצבה" ובן עזר, שאם סמי מיכאל אמר… הרי האנשים ובעיקר הנשים האלה – הם סנובים חסרי-דיעה שרק מבקשים להיראות כל הזמן כמעודכנים בספרים, שעליהם מדברים גם אחרים, וששטיפת המוח התקשורתית אומרת להם שאלה הם הספרים החשובים.

 

* * *

5.5.02. יום ראשון. נוסעים לערב לסמי מיכאל באולם סוזאן דלאל בנווה צדק. פוגשים את סמי ורחל, וסמי מספר שלפני הצהריים טילפן אליו גרשון שקד ובכה בפניו שעה שלימה על הרשימה שסמי כתב, בעקיפין גם עליו, ביום שישי האחרון ב"תרבות וספרות".

ממליך הסופרים הזה, שקד, שלא היסס לשלוט ביד רמה ולדחוק לפינות עלומות את מי שלא נשאו חן בעיניו, נעשה פתאום רגיש לביקורת עליו כאילו הוא הקורבן. אני מתאר לעצמי כיצד השמיץ אותי בפני סמי, וכיצד טען מצד שני שהוא זה שהמליץ על כלילת "המחצבה" בתוכנית הלימודים לפני שנים רבות.

סמי אומר שבכל זאת סיימו את השיחה בדברי ידידות וכי הוא סבור ששקד היה מגיב בעיתון על הרשימה, כך גם אמר לו, אבל הוא חושש מתגובתו של סמי ולכן כניראה לא יגיב. לי יש הרגשה שהוא ידחוק במישהו אחר ממטופחיו להגיב, כדי להגן על מעמדו.

 

6.5.02. יום שני. שיחה טלפונית ארוכה עם רחל, חברתו-לחיים [לימים אשתו] של סמי מיכאל. היא מספרת עוד על השיחה של שקד בטלפון עם סמי אתמול. סמי אמר לו ששלושים שנה הוא [שקד] משמיץ אותו ומפיץ עליו שקרים ושם אותו במדור צדדי ולא מכובד בתולדות הספרות העברית שלו, וסמי לא אמר מילה כל אותן שנים – אז מה הוא [שקד] נזעק עכשיו כאשר פעם אחת הוא, שקד, הינו המבוקר?

ונוסח דומה במקום אחר ביומן מיום 24.5.14: סיפר לי [סמי] שגרשון שקד טילפן אליו ובכה כשעה בטלפון, "מה עשית לי?" – ענה לו סמי: "במשך כארבעים שנה השמצת ופסלת את הספרים שלי ושמת אותי במדור לא מכובד בספרך על תולדות הספרות העברית [פוסט-ריאליזם טריוויאלי], ואתה עוד מתפלא?"

 

7.5.02. יום שלישי. הטלפונים בעקבות המאמר של סמי ב"הארץ" נמשכים. הבוקר שמאי גולן, שרק היום הגיע לקרוא את המאמר וכולו נרעש.

 

* * *

למערכת "זמנים", רבעון להיסטוריה, הוצאת זמורה ביתן

24.5.2002

"המחצבה" איננה מעברה

באיחור מדהים של כאחת-עשרה שנים הובא לידיעתי, באמצעות אתר באינטרנט, מחקרה של אורלי לובין "מן השוליים אל המרכז – חתרנותם של סרטי מעברות", שהתפרסם כניראה בגליון 39-40 של "זמנים", חורף 1991.

המחקר עוסק בסרטם של עירא דביר ורוני ניניו "המחצבה" (1990), שנעשה על פי ספרי "המחצבה" (1963), בסרט "סלאח שבתי" ובעוד סרט בשם "כורדניה", זאת בהנחה ששלושתם סרטים שמתארים מעברות.

ברצוני לציין שלא הסרט "המחצבה", ובוודאי שלא הרומאן, תיארו או עסקו אי-פעם במעברה. הכותבת אולי התבלבלה והתכוונה לספר "המעברה" של שמעון בלס, שיצא לאור לאחר "המחצבה" ולא עובד לסרט. כפר העולים שתיארתי ב"המחצבה" הוא יישוב או כפר עולים ככל יישוב אחר דומה לו בגודלו בארץ באותה תקופה, (לנגד עיניי עמד היישוב מעוז ציון שבהרי ירושלים, שהיום הוא חלק ממבשרת ציון, ואשר חלק מתושביו עבדו במחצבת הקסטל הסמוכה).

לפיכך כל ההשוואות וסברות-הכרס של החוקרת הנכבדה במחקרה אין להן קשר לסרט ולספר "המחצבה", ובגישתה היא מוכיחה שטחיות מדהימה, שלא לומר חוסר בקיאות מספקת בנושא. אני כמעט משוכנע שאפילו לא טרחה לקרוא את הרומאן "המחצבה", שאותו היא מכנה במחקרה בשם "סיפור".

אהוד בן עזר

תל אביב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: