"מתי ואיך חוסל הרוב היהודי בארץ ישראל" / רבקה שפק ליסק

התשובה הציונית לשלמה זנד
מאת אהוד עין-גיל

פורסם ב – 23/10/2014 13:01

ב"מתי ואיך חוסל הרוב היהודי בארץ ישראל" רבקה שפק ליסק מנסה להוכיח שאחרי חורבן בית שני בחרו יהודים לצאת לגלות ולא להמיר דת ולהישאר

מתי ואיך חוסל הרוב היהודי בארץ ישראל
רבקה שפק ליסק. הוצאת כרמל, 412 עמודים,
 98 שקלים

את הספר הפולמוסי הזה כתבה ד"ר רבקה שפק ליסק במטרה מוצהרת "לבדוק על סמך המחקר" טיעון שהעלה ההיסטוריון שלמה זנד בספרו "מתי ואיך הומצא העם היהודי" (2008), ולפיו – כפי שהיא מציגה אותו – "הרומאים לא עסקו בהגליית יהודים. הפלסטינים הם צאצאי היהודים שחיו בארץ והתאסלמו בתקופה הכיבוש הערבי". ספר נוסף שכתב זנד, ומשום מה אין המחברת מזכירה אותו כלל, נקרא "מתי ואיך הומצאה ארץ־ישראל" (2012). ראוי, אם כן, לפתוח בכמה שאלות שמעורר השם הפסקני שבחרה שפק ליסק לספרה: מיהו "יהודי" על פי הגדרתה? מה גבולותיה של אותה "ארץ ישראל" שבה היה "רוב יהודי" (על שתי שאלות אלו אין בספר תשובה ישירה)? ואם אכן היה רוב כזה – מתי ואיך הושג?

לפי העובדות והנתונים שמביאה המחברת עצמה, רוב יהודי זה הושג בזמן שלטונם של החשמונאים, כנראה בתקופת השיא של אלכסנדר ינאי, בערך בשנת 100 לפני הספירה, ונשמר עד לחורבן ירושלים אחרי המרד הגדול נגד הרומאים, בשנת 70 לספירה. ערב המרד, היא מסיקה מן המחקרים, מנתה "האוכלוסייה בארץ" לפחות 4 מיליון בני אדם, מהם (על פי הערכות שונות) 60-50 אחוז יהודים.

וכיצד הושג רוב שברירי זה? באותן שיטות, כך מתברר, שבהן חוסל אחר כך: כיבוש, גירוש, מכירה לעבדות (למשל, של תושבי העיר סמריה ש"התנכלו ליהודים"), השתלטות על קרקעות של "נוכרים" ויישוב יהודים עליהן, המרת דת בכפייה או התגיירות מרצון (בכלל זה גיור של עבדים, שהמחברת אינה דנה כלל במספרם, מלבד ציטוט מספר עזרא, ולפיו מתוך 42 אלף גולי בבל ששבו לארץ לאחר הכרזת כורש, 7,000 היו עבדים), רדיפות דת והריסת מקדשים (כולל בית המקדש השומרוני על הר גריזים, שאותו החריב השליט החשמונאי יוחנן הורקנוס יחד עם העיר שכם כולה, "בעקבות טבח שערכו השומרונים ביהודי העיר"), וגם הגירה ("עליית יהודים לארץ").

המחברת בחרה להתעלם מהתמודדות ישירה עם המקורות והמחקרים שמצטט זנד לביסוס התיאוריה שלו, ומציגה לקוראים רק את ממצאי המחקרים שבחרה, כמעט כולם של היסטוריונים וארכיאולוגים ישראלים. כיצד, אם כן, חוסל הרוב היהודי? התשובה פשוטה: מספר הקורבנות במרד הגדול – חצי מיליון הרוגים ו-200 אלף שבויים יהודים שנמכרו לעבדות – ביטל את הרוב היהודי בארץ, אם כי כמה מן החוקרים הישראלים שמצטטת שפק ליסק מתעקשים שהדבר קרה רק כעבור 65 שנים, לאחר דיכוי מרד בר־כוכבא. מספר דומה של הרוגים ושבויים במרד זה הביא להצטמקות האוכלוסייה היהודית בארץ ל-750 אלף.

רק לקראת סוף הדיון שלה בהשלכותיהן של שתי המרידות על מספר היהודים בארץ מכניסה המחברת גורם נוסף, שהיא מגדירה "נטישה מאונס" של מיליון יהודים, לא פחות: "בזמן מרד בר־כוכבא נמלטו יהודים רבים מהארץ… נוסף על מי שנמכרו לעבדות ונהרגו או נרצחו, היו יהודים שעזבו בשל המדיניות הדתית והכלכלית הרומית. יותר ממיליון תושבים נטשו את הארץ בתקופה זו. לאחר מרד בר־כוכבא נמשכה הנטישה של הארץ. העוזבים עשו זאת בשל מצב הביטחון והמצב הכלכלי. הם עזבו לא מרצון אלא מאונס בשל המדיניות הרומית".

כפי שאפשר להיווכח מהמשפטים האחרונים, הספר לוקה בחזרות מעיקות על עובדות ונתונים, ולפעמים גם בקפיצות גדולות בזמנים, קדימה ואחורה. בחלקו הראשון אפשר עוד לעקוב אחרי הטיעון העיקרי, אבל בחלקו השני הוא מידרדר לפעמים לגיבוב של נתונים ומספרים, לפעמים סותרים זה את זה, שכולם נועדו להוכיח את הטיעון המופיע בכותרת של חלק זה, ולפיו "המיעוט היהודי העדיף ירידה מהארץ על המרת דת".

החלק השני נפתח, תוך דילוג בלתי מוסבר על מאות השנים הראשונות לקיומה של הדת הנוצרית, בפרק שנקרא "כישלון מאמצי הניצור של יהודי ארץ ישראל בזמן הכיבוש הנוצרי־ביזנטי (640-324 לסה"נ)". מה קרה עד אז ליהודים חסידי ישוע? פרופ' דוד פלוסר כתב במאמר "הנצרות ושנאת ישראל" ("מחניים", תשכ"ג) כי במאות הראשונות לספירה היו "נוצרים בארץ ישראל ובסוריה ששמרו את מצוות ישראל", ובמשך עשרות שנים היו ראשי קהילת הנוצרים בירושלים "מן הנימולים – זאת אומרת אנשים ממוצא יהודי, ואפילו כנראה צאצאי משפחתו של ישו, ששמרו את המצוות כולן, או חלקן".

צילום: מיכל פתאל

מה היה מספרם של יהודים־נוצרים אלה? כמה מהם היו כפריים וכמה עירוניים? מה קרה להם, לאחר שההנהגה הדתית היהודית החליטה להוציאם מן הכלל כשהגדירה אותם "מינים"? האם המשיכו לגור בכפרים, בעיירות ובערים, לצד היהודים? האם נעצרה ההסתפחות של יהודים אליהם? בספר של שפק ליסק אין כל דיון בשאלות אלו.

בתקופת השלטון הביזנטי המשיך מספר היהודים להצטמצם, עד ל-200 אלף לכל היותר. באותה תקופה מרדו השומרונים כמה פעמים בגלל הגזירות הדתיות ומאמצי השלטון להמיר את דתם לנצרות. לפחות פעם אחת הצטרפו אליהם גם יהודים. לדיכוי המרידות התלוו מעשי טבח המוניים, שבעקבותיהם פחת מספרם של השומרונים ממיליון ל-200 אלף.

"רוב החוקרים מסכימים שהיו רק מקרים מעטים של יהודים שהתנצרו בתקופה הביזנטית", כותבת שפק ליסק. ומה אומרים חוקרי המיעוט, ועל מה הם מבססים את טיעוניהם? זאת אין היא מזכירה. וכך זה נמשך. יהודים לא התנצרו בתקופה הביזנטית ולא התאסלמו בתקופת הכיבוש הערבי. היא כותבת על סקר ארכיאולוגי שערך דוד עמית בדרום הר חברון, שממנו מתברר ש"במאה ה-9 כל היהודים מיישובי הר חברון נעלמו, ובמקומם התיישבו בכפריהם מוסלמים. את מקומם של בתי הכנסת תפסו המסגדים".

אז לאן נעלמו היהודים? "משערים שהיהודים ברחו בשל התערערות מצב הביטחון עקב פשיטות שבטים נוודים באזור ומקצתם אף התאסלמו". אהה, אז היו בכל זאת יהודים שהתאסלמו? האם יש הוכחה כלשהי לכך שרוב היהודים ברחו ובמקומם התיישבו מוסלמים? ואולי הרוב התאסלמו ורק מיעוט ברח? המחברת כנראה הרגישה שנקלעה למלכודת, ולכן מסכמת את הפרשה בהערה הסתומה: "אין לחוקרים תשובה המבוססת על מקורות כתובים או ארכיאולוגיים על גורל היהודים באזור".

בחלק השלישי, הקצר והאחרון של הספר, מנסה שפק ליסק להביא הוכחות לכך שעד לתחילת השלטון העותמאני במאה ה-16, הארץ לא היתה "ארץ ערבית". לא במקרה בחרה לחתום את ספרה בנקודת שפל דמוגרפית זו. לאחר הידלדלות האוכלוסייה במשך מאות שנים של מלחמות צלב ושלטון מוסלמי מעורער, "הארץ הפכה לארץ שמרבית שטחה לא היה מעובד ולא מיושב. זו היתה ארץ שוממה. מספר הערבים, רובם כפריים, היה מועט והם לא היו שליטי הארץ".

שפק ליסק נוקבת שוב ושוב במספר 120 אלף כמספר תושבי הארץ (במקרה זה רק השטח שבין הירדן לים), מהם 80 אלף מוסלמים, נתון המבוסס על מפקד עותמאני מ-1525/6. כבדרך אגב היא מציינת שמספר זה אינו כולל "בדווים מאזור יהודה והגליל", ומצטטת חוקר אחד שסבור שהמפקד "לא היה מקיף דיו ולא הכיל את כל הנתונים". אבל למה לוותר על המספר הנמוך והקליט?

ואם אכן היתה אז בארץ צפיפות אוכלוסין של חמישה אנשים לקמ"ר, רובם ערבים, האם עובדה זו שוללת את היותה ארץ ערבית, גם אם היא נשלטה על ידי מעצמה זרה? היום, למשל, האוכלוסייה בקנדה דלילה יותר – 3.58 אנשים לקמ"ר, ובארצות הבאות היא דלילה אף יותר: אוסטרליה, איסלנד, בוצוואנה, מאוריטניה, לוב, מונגוליה ונמיביה. איזו מסקנה פוליטית אפשר להסיק מכך? האם לנמיבים לא היתה משום כך זכות להילחם נגד הכיבוש הדרום־אפריקאי, שממנו זכו להשתחרר רק ב-1990?


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: