מוקדש לענת קם הגיבורה

פרק י"ג

(א) ויהי באישון לילה, ויפנו עבדיו איש איש לאוהלו ולחדר משכבו. (ב) כי עייפים היו מרוב המשתה, ובגוא סגר את הדלת מאחריו ויצא. (ג) ותישאר יהודית לבדה באוהל עם הלופרנש, והוא שכור מיין, וייפול על מיטתו ויירדם. (ד) ותאמר אל אמתה, שבי לך פה מחוץ לאוהל עד בואי אליך לצאת ולהתפלל כאשר הסכנתי לעשות. (ה) וגם לבגוא אמרה, כי תצא גם הלילה. (ו) ויהי כי יצאו כולם, ולא נשאר איש באוהל למקטון ועד גדול, ותיגש אל המיטה אשר הוא שכב עליה, ותתפלל בלבה ותאמר: (ז) אל אלוהים, אשר בידך הכוח והגבורה, הבט נא וראה את מעשה ידי שפחתך להרים קרן ירושלים. (ח) הנה קרבה עת פדות עם נחלתך, כי תושיעני ימינך לתת נקמה בגוים אשר קמו עלינו. (ט) ותיגש אל העמוד אשר בראש המיטה, ותיקח את חרב הלופרנש מעליו (י) ותשלח את ידה ותיקחהו בציצית ראשו, ותאמר: יי אלוהים, חזקני נא ואמצני אך הפעם . (יא) ותך בחוזקה פעמים על צווארו, ותכרות את ראשו, ותָגָל נבלתו מעל המיטה. ותיקח היריעה מעל העמוד ותצא. (יב) ותיתן את ראש הלופרנש לאמתה, ותצווה לתתו אל השק. (יג) ותצאן שתיהן מן המחנה כדרכן לצאת להתפלל. ותעבורנה את הערבה, ותעלינה ההרה, ותבאנה לפני שערי בתול. (יד) ותקרא יהודית מרחוק אל שומרי השער לאמור: פתחו לי את השער כי יי אלוהינו אתנו להראות לישראל את ידו, ולצריו את זרועו, כאשר החל לעשת ביום הזה. (טז) ויהי כשמוע אנשי העיר את קולה, וינהרו אל פתח השער, ויקראו לזקני העיר. (יז) וקטן וגדול התאספו לראותה, כי כפלא הייתה בעיניהם. ויפתחו את השער ויאספוה העירה. (יח) וידליקו אש להאיר, וכל העם הקיפו אותה מסביב. ותישא יהודית את קולה ותאמר. (כ) הודו ליי והללו לשמו, כי לא הסיר חסדו מעל בית ישראל, ומחץ פאת צרינו בידי הלילה. (כא) ותיקח את ראש הלופרנש מן השק ותראהו את העם ותאמר. (כב) הנה זה ראש הלופרנש, זר צבא אשור, וזאת היריעה אשר שכב אחריה, והוא שכור, וביד אישה הרגו אלוהים. (כג) חי יי אשר הצליח דרכי, כי רק במראי הטיתי את לבבו, וידו לא נגעה בי לרעה. (כד) ויחרד כל העם על המראה, ויקדו וישתחוו ליי. (כה) ויאמרו: ברוך יי אשר מגן צרנו בידנו כיום הזה. (כו) ועוזיה אמר אל יהודית: ברוכה את בתי ליי אל עליון, וברוך טעמך מכל בנות הארץ. (כז) ברוך יי אלוהים עושה שמים וארץ, אשר ידו הייתה אתך לכרות ראש שונאנו. (כח) לא ישכח חסדך לנצח מלבב כל המהללים חסדי יי. (כט) ויי יזכור אותך לטובה, כי בנפשך פדית את עמו מיד מבקשי נפשם, ולבבך תמים עם יי. (ל) ויאמר כל העם אמן ואמן.



פרק י"ד

(א) ותאמר יהודית אל זקני העיר: שמעוני אחי, קחו את הראש הזה והוקיעו אותו על ראש החומה. (ב) והיה באור הבוקר, והשמש יצא על הארץ, ויצאתם כולכם חגורים מן העיר, ושרי החיל בראשכם, כמו לרדת מן ההר אל מחנה אשור, אך ירד אל תרדו. (ג) והיה כי יראו אנשי אשור, יחגרו את חרבם וירוצו אל המחנה להעיר את שריהם משנתם. (ד) וכי יבאו שרי הצבא אל אוהל הלופרנש, וימצאהו מת, ימוג לבם בקרבם וינוסו לפניכם. (ה) אז תרדפו אחריהם עם כל יושבי אפיקי הארץ, והכיתם אותם לפי חרב. (ו) אך בטרם תעשו זאת, קראו לי לאכיור העמוני, למען יראה בעיניו את מחרף ישראל אשר שלחו לשחתנו. (ז) ויהי כי הביאו אותו מבית עוזיה, וירא את ראש הלופרנש ביד איש מן הניצבים, וייפול על פניו ויתעלף. (ח) ויהי כי הקימוהו, ורוחו שב אליו, וייפול שנית לרגלי יהודית ויאמר. (ח) ברוכה את בכל אוהלי יהודה, ובכל הגוים אשר ישמעון את שמעך. (י) ועתה ספרי נא לי את אשר עשית בימי שבתך עימהם. (יא) ותספר לו יהודית את כל הנעשה מיום צאתה עד עתה בדברה אליו. (יב) וישמע העם וישאו את קולם וירונו בקרב כל העיר. (יג) וירא אכיור את אשר עשה יי לישראל, ויאמן ביי, וימול את בשר ערלתו, ויבא בקהל ישראל הוא וזרעו אחריו עד היום הזה.

(יד) ויהי באשמורת הבוקר, ויוקיעו את ראש הלופרנש על החומה, ויחגרו איש את חרבו, ויצאו מן העיר אל מורד ההר. (טו) ויראו אנשי אשור, ויגידו לפקידים, והפקידים קראו לכל ראשי הצבא, וילכו אל אוהל הלופרנש . (טז) ויאמרו לבן משק ביתו: מהר והער את אדונינו, כי העברים האלה ערבו את לבם לרדת לקראתנו, ועתה נכלם כאיש אחד. (יז) ויגש בגוא אל דלת האהל וידפוק, כי אמר בלבו הנה יהודית עמו בחדר. (יח) וירא כי אין קול ואין קשב, ויפתח הדלת ויבא החדרה. (יט) ויהי כי סר לראות, וימצאהו מת על קרקע האהל, וראשו כרות. ויזעק זעקה גדולה ומרה, ויקרע את בגדיו. (כ) ויבא בחדר יהודית לראות, ואיננה. וירץ אל העם החוצה ויקרא: (כא) הנה העבדים האלה התל התלו בנו, ואישה עברית אחת נתנה את כל בית נבוכדנצר לשמצה. (כב) הנה הלופרנש נופל מת ארצה, וראשו אין. (כג) וישמעו שרי אשור, ויקרעו את בגדיהם ולבם חרד. (כד) ויהי קול המולה גדולה בכל המחנה, ויעל עד לב השמים.



פרק ט"ו

(א) וגם האנשים אשר היו באוהליהם שמעו את הדבר, ותפעם רוחם, וימת לבם בקרבם. (ב) וירוצו נבוכים הנה והנה בהר ובשפלה, ולא ידעו איש את אחיו, והחונים על ההרים מסביב לבתול נסו לנפשם, כי אנשי ישראל בעורפם. (ג) ועוזיה שלח מלאכים לכל ערי ישראל הקרובים להודיעם את כל אשר נעשה, ולצוות עליהם לרדוף אחרי אויביהם ולכלותם. (ד) ויהי כשומעם, ויקומו כולם ויפלו עליהם וירדפום עד חובה. (ה) וגם יושבי ירושלים וגלעד והגליל וכל יושבי הה,ר בשמעם את הדבר, נקהלו ויכו בהם מכה רבה, וידלקו אחריהם עד גבולי דמשק. (ו) והנותרים בבתול יצאו, וישוסו את מחנה אשור, וימצאו שלל רב מאד. (ז) ויהי כי שבו בני ישראל מן המלחמה, ויקחו את יתר הפליטה ואת המלקוח אשר בכל הערים והחוות בהר ובשפלה, ויאספו שלל עד אין מספר.

(ח) ויבא יהויקים הכהן הגדול וזקני בני ישראל מירושלים לראות את כל הטוב אשר עשה יי לישראל ולשחר את פני יהודית ולברכה. (ט) ויהי בבואם אליה, ויהללו ויברכו אותה פה אחד ויאמרו אליה. (י) צבית תפארת ירושלים, את גברת ישראל וצפירת תפארה לכל עמנו. (יא) כי גדולות פעלת בידך לטובת עמך ישראל, ורוח אלוהים צלחה עליך. (יב) ברוכה את ליי לדור ודור. ויאמר כל העם אמן.

(יג) והעם מקבצים עוד את השלל, ויהיו שלושים יום מאספים אותו. (יד) ויתנו ליהודית את אוהל הלופרנש ואת כל כלי כספו, ואת מטתו ואת כל כלי ביתו. ותשם בעגלות ועל הפרדים. (טו) וכל נשי בני ישראל אשר באו לראותה יצאו לקראתה בשירים ובמחולות, להללה ולברכה. (טז) ותיקח יהודית ענפי זיתים ותחלקם לנשים אשר אתה, ותעשינו מהם עטרות לראשה ולראש רעותה. (יז) ותלך במחול לפני הנשים, וכל אנשי ישראל חגורי חרב ועטורי ענפים הלכו אחריהן הולכים וחוגגים בשירים ובזמירות.



פרק ט"ז

(א) ותשר יהודית את השירה הזאת לעד בבני ישראל וכל העם ענו אחריה. (ב) פצחו רנה לאלוה ותנו תוף. זמרו לו בנבל וכינור. הודו ליי קראו בשמו. (ג) יי' אדנינו משבית קרבות. בקרב עריו הכין תחנות. ומכפימו הציל שפחת עמו. (ד) מהרי צפון ירד אשור. המוני חייליו עד אין מספר. גיבוריו הובישו נחלי מים. פרשיו כיסו הר ובקעה. (ה) אמר צורר אצית ארצם. מבחר בחוריהם תאכל חרבי. עולל ויונק אנפץ ארצה. עלמות ובתולות אקח מלקוח. (ו) לא יעץ ככה קנאת שדי. ביד אישה רעץ קמיו. (ז) לא נפל אדיר ביד כביר. לא פגעו איש רום קומה. בת מררי הרגתהו. ביפי מראה נפל שדוד. (ח) שמלת אבל פשטה. להקים אומללי ישראל. (ט) סכה פניה תמרוקים. שערה העטתה בשבכה. ותלבש בוץ לעוקבו. (י) עיניו עוורה בנעליה. ותלהט ביופייה לבבו. ובשלח קצצה ראשו. (יא) פָרַס חָרַד על רוחה. ומדי רגז על כוחה. וחלושי עמי הריעו תרועה. (יב) נערים ועלמות כליותם דקרו. וחרבם הפילה חללים בנוסם. בחרב עַם שדי נפלו כולמו. (יג) אשירה ליי כי גאה גאה. נאדר בכוח ונאדר בגבורה. (יד) לו יכרע כל ברך. הוא צווה ויעמד, שלח רוחו ויהי. מי נגדו יקום יתייצב. (טו) הרים ונהרים מפניו ירעשון. צורים וכֵפים כדונג ימסון. וליודעיו ימשוך חסד ורחמים. (טז) לא בעולות מֵחים וחֵלב מראים, אך ביראת יי ירצה איש. (יז) אוי לך גוי נבל. כי תעשוק את עמי. גמולך ישלם, כי יבקע יום נקם. (יח) בשרך ינגע בחרחור. וכליותיך תאכל רימה, ונצח עיניך ידמעון. (יט) ויהי בבואם ירושלימה, וישתחוו ליי ויתקדשו, ויקריבו עולות וזבחים כאשר נדרו. (כ) ויהודית לקחה כל כלי הלופרנש אשר נתנו לה, ואת יריעת מיטתו, ותחרימם ליי. (כא) וישמחו כל העם לפני יי בירושלים שלושה חודשים ויהודית עימהם. (כב) ואחרי כן פנה כל העם איש איש לביתו, ויהודית שבה אל בתול, ויגדל שמה בכל הארץ. (כג) ורבים היו המבקשים אותה לאישה, ותמאן, ולא הייתה עוד לאיש אחרי מות מנשה בעלה. (כד) ותשב בביתה עד עת זקנתה, ויהיו שני חייה חמש שנים ומאת שנה. (כה) ואת אמתה שלחה לחופשי, ותמות בבתול, ותקבר בקבר מנשה בעלה. (כו) ויבכו אותה כל בית ישראל שבעת ימים. ותעזוב כל אשר לה לגואליה ולגואלי אישה. (כז) וחרב לא עברה עוד בארץ כל ימי חייה וגם שנים רבות אחרי מותה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: